קצב

גויה, מאחו נותן קצב במחיאת כף, 1777

גויה, ריקוד על גדות המנסנארס, 1777

לתת את הקצב – פעולה ספק מכוננת ספק מתעדת זו (כמשתמע מן הפעלים רבי המשמעות המציינים אותה בשפות השונות: לתת, to keep, llevar) – נמצאת מחוץ לטווח הפעולות המרכיבות את סצינת הריקוד, כפי שמבטו של הצייר נמצא מחוץ לטווח הפעולות המרכיבות את הציור. וכפי שאת מרחב הציור אפשר לחלק לפעולות מצויירות ולפעולות ציור, כך את המרחב של הריקוד אפשר לחלק לתנועה ולזמן. גויה הקפיד שלא ללכוד את הרף-העין של מחיאת הכף אלא את המשך שבין מחיאה למחיאה, משכה של תנועת כף היד בין מחיאה למחיאה - משך שבמהלכו הקצב אינו ניתן, אינו נשמר, אינו נלקח, אלא מושהה, כביכול, שכן רק אחרי שנפגשו הידיים שוב, אפשר לקבוע – תמיד בדיעבד – את הקצב. לשני המומנטים של מחיאת הכף – המומנט המכריע והמומנט המשתהה – מקבילים שני מובנים של ריקוד: תנועה המוגבלת על ידי מקצב, או תנועה המתקיימת בהשתהות שבין מתן קצב אחד למשנהו. וכך גם שני מובניו של הציור: פעולה המוגבלת על ידי העולם, ופעולה המתקיימת בהשתהות שבין אירוע לאירוע, בין מקום למקום, בין עולמו של מישהו לעולמם של כולם, לעולמנו. ראו את נגן הגיטרה, ידו מרחפת מעל תיבת התהודה, עומדת לנחות על המיתרים, וגם מאותתת כמו במימיקה של עגת רחוב: מה קורה כאן? לוטש מבט מגחך נדהם לעבר גויה הגדול ושואל: איזה מין דבר זה? כך נותנים קצב? שהרי דבר לא מונע מבעד נותן-הקצב להשתהות עוד ועוד עד המחיאה הבאה. וראו את הענן ועץ – רחוקים זה מזה בעולמנו, העולם המצוייר, אך משתרגים זה בזה ככפות ידיים שלובות, בעולם של הציור. ההשתהות של נותן הקצב היא משך הזמן המאפשר לציור להופיע ולעולם להמצא סוף סוף במנוחה, מחוץ למעגל האירועים – מנוחה שהיא פעולה חופשית ולא מוגבלת, קצבית ולא קצובה. במובן זה, בציור, מופיע העולם לכשעצמו.