רמברנדט, הירונימוס הקדוש קורא בנוף איטלקי, 1653
הירנומוס הקדוש, פטרונם של הספרנים, נחרט כאן בקווים שטחיים, מקרטעים, דמויי רישום או כתב יד, בעוד האריה, שהירונימוס היטיב לאלף ומאז נלווה אליו לכל מקום, ככלב נאמן, משורטט במכאניות, כקריקטורה של דפוס. כך שבבסיסו של ההדפס הזה – בבסיסו החומרי - עומד הניגוד: הידני אל מול המכאני. מי שנושאים את כל אחד מקטבי הניגוד הזה מגלמים ניגוד נוסף – זה שבין החיה לאדם, וכן ניגוד שלישי: זה שבין הדימוי, לבין המילה. בעל החיים הוא דגם מובהק של דימוי והאריה - על הפאר והרהב שלו - הוא דגם מובהק של בעל-חיים-כדימוי. אל מולו מתייצב האדם, אולם לא כמי שמתבונן בדימוי, כלומר מאפשר אותו בזכות מבטו, אלא כמי שאמנם מביט אבל באותו מבט מסויים, מזוגג, חצי ממוקד, המייחד את האדם הקורא. הספר אמנם מציג דימויים של מלים אבל רק כדי לאפשר לקורא לחלץ מתוכם מלים ומהן, בחשבון אחרון, מושגים. מצד אחד של הניגוד המכונן את ההדפס הזה ניצבים, אם כן, המכאני, החיייתי והדימוי ומצדו השני הידני, האנושי והמושג.
את הצמד מכאני-ידני אפשר לבאר עוד כך: הקו המכאני הוא זה שנקבע כתוצר של שרשרת סיבתית גרידא. בהנתן נקודת המוצא שלו אפשר לקבוע מראש את דימוי הקו השלם; בעוד שהקו הידני הוא קו שנקבע על ידי רצונו של מי שהיד הרושמת היא היד שלו, כלומר קו חופשי במידה-מה, שכן לא ניתן ללכידה על ידי נקודת המוצא ואף לא לחילוץ בדיעבד מתוך נקודת המוצא והיעד יחדיו (אולם כמובן לא חופשי לגמרי כיוון שהוא כפוף למגבלות נתונות מראש שביחס אליהן ולאורן הרצון החופשי מכוון את עצמו). המכאני, הסיבתי הוא אם כן יסוד הטבע, ואילו הידני החופשי הוא יסוד הנפש או הרוח.
הניגוד היסודי הוא אם כן זה שבין הטבע החייתי המופיע כדימוי לבין הרוח האנושית המופיעה כמושג.
הניגוד הזה מופיע כאן על המצע המטריאלי של ההדפס, שנמצא בחזית הטכנולוגיה של האמנות במאה ה- 17. אולם מטריאלית, מופיעים שני צידיו של הניגוד (הקו הנדמה-מכאני לעומת הקו הנדמה-ידני) כשתי אפשרויות של הדפס, כלומר כניגוד בין שתי אפשרויות של אותה הטכנולוגיה עצמה. כמאתיים שנה לאחר מכן, עם הופעת הצילום, יתממש אותו הניגוד ממש באופן חריף יותר, הפעם כניגוד בין שתי טכנולוגיות (שתי אפשרויות מימוש מטריאליות שונות): הסיבתי-טבעי-מכאני הוא העקרון המאפשר את הצילום בעוד שהציור מתבצר במעוז האחרון – כדברי בנימין – בדיוקן האנושי, כלומר בפניה של הרוח, הוא זה שהעקרון המאפשר אותו הוא החופש (בכפוף למגבלות).
זהו אם כן הניגוד עתיק היומין שבין רוח לטבע, בין חופש להכרח, ובהקשר האנושי בין היסוד החייתי ליסוד האלוהי שבאדם. בעת החדשה, חוצה הניגוד הזה את הנסיון האנושי עצמו והוא נחווה כמתח לפחות ולרוב כשבר או פצע, שהסימפטום הפוליטי שלו הוא ניכור, כפי שמארקס היטיב לתאר. ובאמנות של העת החדשה, מופיע הניכור הזה כשבר מחמיר והולך בין היסוד המטריאלי ליסוד החופשי של יצירת האמנות ומגיע לשיאו עם הופעת הצילום.
אלא שמעבר לניגוד הזה, יודע רמברנדט, מצוייה אחדות מסדר גבוה יותר והיא קשורה ליסוד המתפתח, המשתנה תדיר של האדם (בניגוד, למשל, לאל, שהיסוד החופשי-רוחני שבו הוא נצחי ומוחלט ועל כן לא משתנה ובמובן זה, לא חי), כלומר להיותו יצור חי, גדל, מתבגר, מזדקן.
והרי בהדפס של רמברנדט, נציגו של קוטב האדם בניגוד שבין רוח להכרח הוא הירונימוס הקדוש, כלומר לא כל-אדם או אדם רגיל אלא קדוש; מי שמימש כבר עד תום את יכולת ההתפתחות שלו. במובן מדוייק, אם כן, האריה והדמות הקוראת אינם החייתי והאנושי הניצבים משני צידי המתרס, אלא החייתי והכבר-לא-אנושי או מה-שמעבר-לאנושי. היכן יכול אם כן להופיע כאן האדם? או – כיצד הוא מופיע, לפי רמברנדט, כאחדות הניגודים שבין החיה לקדוש?
האריה אמנם מפנה את גבו אל הספר, המצע שדרכו עולים המופיעים המושגים – היפוכם המושלם של הדימויים שהאריה הוא כאמור נציגם המובהק – אלא שהוא נראה כמי שעומד להפנות את מבטו בחזרה אליו. מה יראה האריה אם יתבונן בספר? הוא יביט בו כבדימוי, אולם איזה דימוי? דימוי של מה? העקרון המכונן את הכתב כדימוי הוא זה המאפשר לו להיות נשא של מושגים: זהו דימוי שמראה את מה שמעבר לו, או את מה שאינו הוא עצמו. עבור היודע-לקרוא, לקרוא פירושו להביט בסימני כתב (בדימוי) ולראות מושגים, כלומר את מה שבאופן מהותי איננו דימוי. קריאה במובן זה תהיה פרקטיקה שמכוננת ומנכיחה את הניגוד היסודי שהזכרנו, בין הדימוי למושג, בין הטבע לרוח.
לחשוב על האדם כעל אחדות הניגודים האלה יהיה כרוך בניסוח מושג של קריאה שאינה מנגנון להסבת דימויים למושגים אלא מימוש הפוטנציאל הרוחני של הדימוי, כלומר, מימוש יכולתו להראות את מה שמעבר לו, וזאת בלי לחרוג אל מעבר למרחב הדימוי, אל תחומו של הלא-דימוי, כלומר המושג. הדגם המובהק של קריאה במובן זה יהיה פעולה יצירתית (כלומר כתיבה), כפעולה שמושא ההכרה שלה הוא בסופו של דבר הקורא עצמו והיא משמשת אמצעי לשכלול מתמיד של הכרה עצמית זו. קורא כזה הוא מי שכל קריאה שלו שונה מקודמתה וכל קריאותיו שונות מקריאותיהם של אחרים. חישבו אם כן על התמונה הבאה: האריה מביט בספר ורואה בו את עצמו. מה שניבט מתוך הספר הוא אמנם דימוי, אולם דימוי שמצוי מעבר למה שמביטים בו. כלומר, האריה מביט בספר ורואה בו את עצמו כאדם. חישבו עוד על הירונימוס, כבר-לא-אדם המביט גם הוא בספר ולפי הגיון זה אמור לראות בו דבר שהוא עדיין דימוי אבל מצוי מעבר למה שמביטים בו, כלומר, כבמראה, אמור לראות בו את דמות האריה, על רקע נופיה של ונציה הנפרשים מאחוריו. אלא שהאריה הניבט מתוך הספר-מראה הוא אריה שמבטו גם אם אינו עוד בעל-בינה (אינו יודע לקרוא) הוא מבט של מי שראה כבר את האופק של הפיכתו לאדם, של התבגרותו, של אחריתו.