האשה המוארת

הערות על סדרת תצלומים של אופיר סגל

בין התצלומים של אופיר סגל, הנדמים לעתים בצניעותם למעין אלבום משפחתי, מתבחנת סדרת תצלומים קטנה שאפשר לכנותה "סדרת האשה המוארת". בתצלומים אלה, מופיעה דמות אשה, שאינה רק מוארת – ככל דמות מוצלמת, או יותר מכך, ככל דמות אשה אהובה הניבטת בעיני בעלה – אלא שבסמוך לה ניצב תמיד מקור אור ממשי. גם כשמקור האור המופיע בתצלום, לצדה, מאחוריה או לפניה, אינו זה שמאיר אותה (לפעמים הוא אף גורם לצל להסתיר את פניה)הרי שסמלית, הוא מייצג את מה שמאפשר לה להיראות; את תנאי האפשרות של הופעתה כצילום. אין זו, אם כן, סדרת תצלומי אשה, אלא סדרת תצלומי אשה מצולמת.

במקביל למגוון הפעולות של האשה המצולמת, מציגה הסדרה מגוון אפשרויות תאורה (חלון פתוח, חלון סגור, נורה, פנס, וכו') ומכאן - מגוון אפשרויות הופעה של האשה כמצולמת. ההנכחה הסימולטנית בתוך הצילום של האשה ושל מקור האור - המייצג כאמור את התאורה בכלל, כלומר את תנאי אפשרות הצילום, ועל כן מקומו לרוב מחוץ או על גבול התצלום ולא בתוכו – מכפיפה את כל פעולות האשה להגיון אחד, הוא ההגיון הצילומי: היא לא עוד רק מחייכת, מדברת, בוהה, עובדת, וכו' אלא מצולמת כשהיא מחייכת, מדברת, בוהה, וכו'.

אלא שאם הסדרה – כסדרת דימויים - פורסת מרחב של אפשרויות הצטלמות, הרי שהסדרה כסדרת תצלומים חייבת לממש הלכה למעשה לפחות אפשרות אחת של הצטלמות. שהרי אין זו רק סדרת דימויים של "אשה מצולמת" אלא סדרת תצלומים בפועל – תוצר של סדרת הכרעות תאורה, הכרעות התמקמות של האשה, מושא צילום, ביחס למקור אור, המאפשר את הצילום. אילו מבין האפשרויות הנפרשות כאן (בבחינת דימוי) היא זו הממומשת בפועל (בבחינת מדיום)?

במרבית התצלומים מופיעה האשה בפנים הבית. אפשרויות ההצטלמות שהם מציגים כרוכות אם כן באופנים שונים של חדירת אור אל תוך המרחב הביתי או במופעים מבוקרים של אור פנים-ביתי, כגון מנורה, נורה, מעין אבוקה מעלת עשן, נברשת). בתצלום החוץ היחיד בסדרה מקור האור – השמש בכבודה ובעצמה – אינו נראה, אלא בהרת השמים וקרן אור שנשברת ומתפרקת על פני המים הם סימני האור היחידים שנראים כאן. דוקא כאן, כשהאור יכול היה לכאורה להופיע ככוח-מאפשר מוחלט, מובהק, הריהו הופך לתת-גוון, להיבט גרידא של כוח-מאפשר גדול ממנו:הים. אם השמש, הנעדרת מן התצלום, היא פנס התאורה המאפשר לדמות להופיע, הרי שהים הוא הרקע שעל גבו היא מופיעה.

"עמוד של חושך באפלה"

יותר משמתבוננת האשה המרכינה את ראשה במים הרי שהיא מתבוננת באותו זכר של אור המרצד על המים: היא בוחנת את עקבותיו של מקור האור הנעדר, השוקע, העומד להעלם לגמרי ואיתו אפשרות הצילום. התכהותה של הדמות – כמעט לגמרי, מלבד פרק ידה, כף ידה ופניה – מסמנות את הפסילה שפוסל התצלום הזה את אפשרות הצילום כמנגנון טבעי, קוסמי, של הופעת דמות אדם על רקע העולם. זוהי כמעט גרוטסקה: סשן צילומי החוץ לא יצא אל הפועל כיוון שמקור האור נעלם, והאשה המצולמת עוד מעיפה מבט אחרון אל תוך הרקע, מנסה לחפש את השמש ששקעה לתוכו, סמוך למקום שבו עוד נראים שרידיה המרצדים על המים. עוד רגע וגם היא – פניה, ידה – תעלם בחושך.

מקומה של הדמות המצולמת - של האשה - אם כן, בבית, כמו רומזת באירוניה הסדרה המשפחתית הזו, ומקור האור יהיה חייב אפוא להיות "פנימי", ביתי. הייצוג הנחרץ ביותר של אור שכזה מופיע כאן:

נדמה לרגע שמקורו בין ידיה או אולי – ממש כך – בתוכה. אלא שגם אפשרות מימוש זו נפסלת, שכן היא כושלת במבחן הנראות, כלומר במבחן הדימוי:פניה של האשה אינן נראות כך. הן אינן יכולות להופיע.

ויליאם ג'יימס מצטט את רוברט לואי סטיבנסון*, המתאר ב"טקסט שראוי שיהיה לבן אלמוות", כך ג'יימס, זכרון ילדות נושן: לקראת סוף ספטמבר היו הנערים יוצאים אל השדות והחופים כשעששיות פח (Bull’s eye lantern) מוסתרות בתוך מעיליהם. רק ריח השמן הבוער היה מסגיר את קיומן. תמצית האושר היתה אז, כותב סטיבנסון, כשאף קרן אור אחת לא היתה חומקת מבעד לבגד, לפסוע כך כ"עמוד של חושך באפלה, וכל אותו הזמן, עמוק ונסתר בתוך הלב השוטה, לדעת שאתה חגור עששית...".

היתכן שמקור האור בתצלום האשה היושבת הוא אותו סוד מלבב של אור מתחת לבגד, מעל החגורה - שחומק כאן לרגע החוצה, או אולי עומד בדיוק להיות מותקן, מוסתר? אך לא. האור מופיע מלמעלה, מנקודת מבטו של הצלם, של האוהב, כלומר, הנה אנחנו מתקרבים עוד אל מימוש אפשרות הצילום. הנה הצילום הולך ומתאפשר:לפחות ידיה של האשה, המתקינות, מסתירות דבר מה, מוארות היטב. הן מצולמות היטב.

התצלום האחרון בסדרה – אחרון במובן זה שנדמה שאליו היא חותרת ככל שהסדרה שואפת לממש את אפשרויות הצילום שמוצגת בה כדימויים של יחס בין מקור אור לדמות – הוא בבחינת הדגמה מלאה של צילום אשה: פניה מופיעות בו סוף סוף בהירות ומובחנות בזכות מנורת הבד או הנייר המרככת את האור לכדי עוצמה אופטימלית לצילום, וממוקמת במרחק מדוייק מפניה של האשה, מושא הצילום. הדיוק הזה מושג, כביכול, בידיה של האשה המצולמת עצמה, שטורחת על המנורה, מנקה אותה, מבהירה (את האור), מסיטה ומכוונת (את מקורו) – אותן ידיים שהוארו קודם מלמעלה, באור שנדמה היה לרגע שהוא אור פנימי, פרטי, אור עששית.

"עמוק ונסתר בתוך הלב השוטה, לדעת שאתה חגור עששית..."

זוהי אם כן לא רק הדגמה של צילום אישה, אלא גם הדגמה של הכנות לקראת צילום אישה או של התנאים המאפשרים צילום אישה: פנים מוארות, מנורה מאירה; האור מאפשר את הופעת האישה המתקינה את האור, כלומר מאפשרת אותו. זה המימוש ההרמטי, החסכני והמדויק ביותר של הצילום כדימוי וכמנגנון כאחד (מדוייק לבד מעודפות קלה, נעימה: ברך ימין רומזת, מגביהה את השמלה שלרגע נדמה שמסתירה תחתיה משהו - - איזו עששית דולקת בחגורה).

התצלום הזה כמו ממשיך מסורת ימי ביניימית של ציור ואיור אסטרונומי של גרמי שמיים – ובעיקר המאורות הגדולים, השמש והירח - אחוזים, נישאים, מתאפשרים, בידיהן של דמות אנושית או מלאכיות, לרוב נשים.

דווקא האשה העומדת על סולם במטבח הבית (ולא האשה העומדת בים, אובדת עצות, מוצלת) היא זו שנוטלת חלק בסדר הקוסמי, מסדרת את המאורות, מתקינה את העולם לקראת הצילום ואת עצמה לקראת היות מצולמת.

כריסטין פיזאן, כריסטין והסיבילה מצביעות על סולם מהשמיים, 1410-1414

*

ויליאם ג'יימס (1899), "On a certain Blindness in Human Beings", מתוך Talks to Teachers on Psychology and to Students on Simf of Life's Ideas