הערות על שיר של יעקב ביטון מתוך הספר "אחותי בזהר"
1
השיר הוא מבנה משולש שמציב את עצמו בעצמו כנדבך ראשון, מכונן: "השיר", כלומר, השיר הזה. ואודות מה הוא השיר, השיר הזה? אודות עולמו של מחברו, אנו נוטים לאמר, וכך "עולמי" מוצב בעמדה השנייה. והנה לנו יקום שלם; אונטולוגיה: השיר והעולם, המלים ומה שהם נסובות אודותיו. אך השלם אינו מלא כי נפער בו בור. זו הטענה שהשיר הגרום, הגולמי הזה טוען. וכך היקום הדיכוטומי של שיר ועולם, מלים ודברים, "זה" והכל (en ו- ta panta של היראקליטוס) – נמתח והופך למשולש: שיר-עולם-בור. לקרוא את שיר פירושו לא ליפול אל הבור, להבין את השיר – לצלוח את הבור. סדרת הנושאים מדגימה באמצעות האנומליה של האיבר השני בה, עולמי, המתייחד בשייכות, לעומת שני האברים האחרים המיודעים, את הבור שמצוי באמצע השיר ממש, בעצמו, או – אם נקשיב לרגע לשיר עצמו ולא למחברו – "בעצמי".
2
אל תוך המבנה המשולש הזה – שיר-עולם-בור – ניצקים הנשואים:זר-זירה-בעצמי. הסדרה השנייה, סדרת הנשואים – מדגימה לכאורה אי סדירות:שם תואר (זר), שם עצם (זירה), תיאור (בעצמי), כלומר מעין דרך מהמורות, לא בור, אלא שחומרית - הזר מתרחב לכדי זירה, נטבל בתנועה הצרה, הדקיקה, "י" שרומזת כבר לפינאלה של "בעצמי" - - שגם הצד"י שלה, הזרה לכאורה, הלא-שייכת, אינה אלא גלגול או גידול פרא שצמח מתוך זמזום הז'. הטור השני הוא המאוזן והמהוגן מכולם, שהתנועות מרווחות בו בטעם-טוב את העיצורים הקשים (ע, ז) אבל לא קשים מדי, כיוון שהם מרופדים במ', ול' ומאווררים בר' ובפתיחה של הברת ה"רה" בסוף התיבה. טור זה הוא האנטי-בור, היתד המקבעת את השיר באמצעו, בעצמו.
3
הבור בעצמי – זו תיבה משונה, לא תקינה. המהלך שמתחיל ב"השיר" וממשיך ב"עולמי" היה יכול להסתיים ב"עצמי" – כמעין מהלך של התכנסות או חזרה ממחוזות רחוקים. השיר היה מסתיים אז כך: אני בור. אלא שהטור האחרון של השיר הוא אודות הבור, כלומר, הבור לא מופיע בו כגילוי או חידוש – למשל, ביחס ל"אני" כמו בשכתוב המדומיין שהצעתי – אלא כדבר שאנו כבר מכירים. הבור מיודע, מוכר, כיוון שכבר נתקלנו בו. כבר חלפנו מעליו או נפלנו לתוכו.
התאומים השיר-זר, עולמי-זירה - על החזרה הלא-שלמה, הלא מאורגנת של הזר (זר-זירה) וההתרחבות הקלה שמושגת, כאמור, באמצעות הי' – מהדהד צמד תאומים אחר, שבאו לעולם – גם הם כמו שני הטורים הללו – כשהאחד אוחז בעקבו של האחר:הקול קול יעקב והידיים ידי עשו. היות העולם "עולמי" היא סימן הנוכחות של המשורר, של יעקב, היא ה"יעקב" שהקול הוא קולו. ובניגוד למבנה המקראי שמהדהד לכשעצמו (הקול קול, הידיים ידי) הרי שכאן אין הד פנימי מעבר למחוות ההדהוד. יעקב נותר לבד, תאום יחידני.
הבור לא רק "בעצמי" במובן של "בתוכי", אלא גם "בכוחות עצמי", אומר השיר; לא יעקב. זהו אם כן המעשה השירי: מבעד לצמד המלים הקשה, הסתום, האפל "הבור בעצמי" מתבחן דימוי אחר, שהשתבש וכמעט נשחק אבל הוא עוד שם, כאפשרות גולמית, לא מהוקצעת. "הבור בעצמי" אינו אלא "עצם בבור" או קבר. היכן קבר זה? בעולם, שהוא עולמי. והשיר הוא ההתעלות מעבר לקבר, כמלים מעל הדברים, כנפש המרחפת מעל הגוף.